התנהגות לא ספורטיבית פירושה סדרת פעולות ופעולות שונות שאינן תואמות לדימוי של אתלט אמיתי.
בהחלט לכל אדם יש את האופי המבוסס שלו, את דרך החשיבה וההתנהגות שלו. כל האנשים נתונים ללחץ, חרדה, כל מיני מצבים בהם קיים סיכון לאבד את העשתונות ואף חוסר שינה או מצב רוח רע יכולים לשחק בדיחה רעה בתהליך התקשורת עם אחרים. ומי שמוקדש לספורט אינו יוצא מן הכלל. אדם העוסק בכל סוג של ספורט מוקף תמיד בספורטאים כאלה, מנטורים, אולי אוהדים, הוא נאלץ כמעט כל הזמן לקיים אינטראקציה עם אנשים ובין אם הוא רוצה בכך או לא, עליו לתקשר איתם ללא הרף. הספורט הוא הפעילות העיקרית; זו עבודה שמביאה גם רווחים טובים. וכמו בכל תחום פעילות, יש עסק משלו, נימוסי עבודה, יש גם את הרעיון של התנהגות ספורטיבית, שמרמז על תרבות של תקשורת, איפוק. על אתלט להיות מסוגל לשלוט בעצמו, לא לתת לרגשות להשתלט, מכיוון שהוא אדם ציבורי ואין לו שום זכות להראות דוגמה רעה למי שמסתכל עליו כספורטאי, כולל צעירים. הוא נושא באחריות רבה ומחויב להתבונן בתרבות התקשורת הספורטיבית.
דוגמאות להתנהגות לא ספורטיבית
כנראה מעטים מאוד מאלה שלא דואגים לכישלונות, לבעיות, לתקוות לא מוצדקות. סביר להניח שאנשים כאלה פשוט לא קיימים. וזה נורמלי, כל אחד רוצה את הטוב ביותר עבור עצמו, את יקיריו ומתעצבן אם מאמציו לא מביאים את התוצאות הרצויות. אך ההבדל הגדול הוא לא ביחס למועד שמשהו השתבש, אלא בהתנהגות, עד כמה האדם מגיב ומתפרק על האנשים סביבו. אם אתלט מתחיל להתנהג בהתרסה מחוץ לגבולות אירועי הספורט הציבוריים, להיות גס רוח, מרים את קולו ולא מרסן את עצמו בביטויים שלו, אז אפשר לייחס זאת לאיזשהו נימוסים רעים, חוסר מוסריות. אך אם מצב זה מתרחש לנגד עינינו, וביתר שאת לכיוון המאמנים, האוהדים, הפקידים, אין ספק שיש להכיר בהתנהגות כזו כלא ספורטיבית, היא אינה יכולה להתאים בשום אופן לכללים המותרים.
פעולות שלא עולות בקנה אחד עם התנהגות ספורטיבית:
- אוף, צרחות, רעש שנוצר במהלך אירוע הספורט
- קללות, ביטויים מגונים
- הפחדה נגד היריב והשופטים
- פעולות שגויות וחצופות
- לחימה, גרימת נזק פיזי
- חריגה מכוונת מהנורמות והדרישות המוצהרות
