קפיצות סקי מקפיצות סקי מאובזרות כלולות בתוכנית הסקי המשולבת הנורדית, ומשמשת גם כספורט עצמאי. נורבגיה נחשבת כמקום הולדתם של קפיצות סקי, שם נערכו תחרויות דומות כבר בשנת 1840.
בתחילה קפצו גולשים מדפים טבעיים במורדות ההרים, מאוחר יותר ממבנים שהוקמו במיוחד. אורך הטיסה לא נמדד, גובה הקפיצה היה חשוב. הרישום הרשמי של הטווח החל בשנת 1868. מאז 1945 נשפטים גם קפיצות על פי נכונות הטיסה, שיווי המשקל הדינמי, שליטה בגוף במהלך טיסות, טכניקת נחיתה ובידור.
התוכנית של אולימפיאדת החורף הראשונה בשנת 1924 כללה קפיצה ממקפצה של 70 מטר, ומאז 1964 גולשים קפצו ממקפצה של 70 ו -90 מטר. מאז 1992 מתקיימות הופעות אישיות על קרש קפיצה בגובה 90 ו -120 מטר, הופעות קבוצתיות - רק על 120 מטר.
קפיצות נשפטות על ידי חמישה שופטים במערכת של 20 נקודות. במקרה זה, הסימנים הטובים והגרועים ביותר מושלכים, שלושה ממוצעים נספרים. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לטכניקת הנחיתה, על נפילה או נגיעה בקרקע בידיו, כל שופט מסיר 10 נקודות. רק גברים יכולים להשתתף בתחרויות קפיצות סקי רשמיות.
טכניקת קפיצות הסקי השתנתה עם הזמן. קופצים נורבגיים תרגלו את אופן הצניחה של הקפיצה, שבעזרתה הם היו זוכים כמעט ללא שינוי באליפות העולם ובמשחקי החורף האולימפיים.
ואז האליפות נלקחה על ידי הפינים, שעברו לסגנון האווירודינמי כביכול. במהלך הקפיצה החלו הגולשים ללחוץ בחוזקה את ידיהם לגוף ולשכב כמעט במקביל למגלשיים. בנוסף, הקפיצות הפיניות ניחשו להחליש את הקפיץ שמושך את המגפיים למגלשיים, ובכך להגדיל את המעלית. מאז 1964, לא רק פינים ונורבגים החלו לקבל מדליות, אלא גם קופצים מהרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, גרמניה, ברית המועצות, אוסטריה, פולין ושבדיה.
בשנת 1989, אתלט משבדיה, יאן בוקלב, עשה מהפכה בטכניקת קפיצות סקי. הוא פרש את בהונות המגלשיים לאחר דחיפה, מה שהגדיל משמעותית את טווח הטיסות. בתחילה השופטים לא אהבו את הסגנון החדש והעניקו לבוקלב ציונים נמוכים לטכניקה. אבל מבחינת מרחק הקפיצה, הוא פשוט לא היה דומה, ובעתיד כל העולם עבר לטכניקה בצורת ה- V.
סגנון הקפיצות החדש הוליד פרופיל חדש של קפיצות מאורכות יותר. ספורטאים, שקורעים את עצמם מהם, תופסים את זרמי האוויר ומרחפים כמו רחפנים. זה אפשר להגביר את בטיחות הטיסה.
