בשנת 1968 התקיימו המשחקים האולימפיים בקיץ לראשונה בתולדותיהם במקסיקו, ליתר דיוק, בבירת המדינה מקסיקו סיטי. לפני כן רק ארצות הברית אירחה את האולימפיאדה ביבשת אמריקה. תחרויות אלה נכנסו להיסטוריה לא רק בגלל ספורט, אלא גם בגלל האירועים החברתיים והפוליטיים סביב המשחקים.
ספורטאים מ -112 מדינות השתתפו במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי. מספר המשתתפים גדל משמעותית עקב הכרזת עצמאותן של מדינות אפריקאיות רבות.
את המקום הראשון בדירוג המדליות הלא רשמיות תפסה ארצות הברית. באופן מסורתי צוות הספורטאים האמריקאים התגלה כחזק. הן נשים והן גברים זכו במספר מדליות ריצה וקפיצה עבור נבחרתם. גם השחיינים של המדינה הזו הופיעו היטב.
ברית המועצות הגיעה למקום השני, רק כמה מדליות מאחור. ספורטאים סובייטים היו מנהיגים בהתעמלות, אגרוף והרמת משקולות. קבוצות הכדורעף הסובייטיות לגברים ולנשים קיבלו גם זהב.
את המקום השלישי, להפתעת מומחי הספורט, תפסה יפן. ההתפתחות הכלכלית של מדינה זו לאחר מלחמת העולם השנייה השפיעה לטובה על פופולריזציה בספורט. היפנים הראו את הצלחתם במרתון, כמו גם בכדורעף - הן נבחרות הנשים והן הגברים הפכו למדליות כסף.
המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי התפרסמו בשל מחאותיהם הרבות. תנועות נוער מקסיקניות פתחו בהפגנות רחוב בדרישה להפיל את הממשלה. הם בחרו לכך בתקופת האולימפיאדה במטרה למשוך את תשומת הלב המרבית של הקהילה הבינלאומית למדיניות הרשויות המקסיקניות.
כמה ספורטאים לקחו חלק בפעולות פוליטיות אינדיבידואליות. לדוגמא, שני ספורטאים אמריקאים שחורים, ממש בטקס הענקת הפרס, ערכו מחאה נגד אפליה נגד האוכלוסייה השחורה בארצות הברית. זו הייתה הפרה של סדר המשחקים, שהסתיימה בפסילה עבורם כבר בבית.
במקביל, המתעמלת הצ'כוסלובקית ורה צ'סלבסקה התבטאה גם נגד ברית המועצות בטקס הענקת הפרס, ובמיוחד בפלישתה לצ'כוסלובקיה. זה התגלה כסוף הקריירה הספורטיבית שלה.
