אחד משירי הספורט הסובייטים הפופולריים ביותר היה ונשאר "פחדן לא משחק הוקי" עם המילים "גברים אמיתיים משחקים הוקי". אבל להיות שחקן הוקי, ואפילו אחד עליו הם ילחינו שירים ושירים, לא קל מדי. אחרי הכל, אתה צריך להתחיל ברגע שלמדת ללכת. ובמקביל לביקור בגן וללמוד בבית ספר לחינוך כללי, יהיה עליכם ללמוד גם בבית ספר מיוחד לספורט במשך שנים רבות.
מועדוני חצרות ומדורים
הדרך הקלה ביותר להכיר לילד הוקי היא לתת לו את האפשרות לשחק על המגרש בחצר - ליד הבית או ליד בית הספר. היתרונות של אפשרות זו עבור הורים רבים ברורים: הילד נמצא בסביבה ובחוץ, מחזק את בריאותו, מתקשר ומתיידד עם חברים שהוא מכיר. בנוסף, הוא כמעט לא זקוק למדי הוקי יקרים מיוחדים, למעט גלגיליות ומקל עם פאק. אבל במבט ראשון, כל הפלוסים הללו מכוסים במינוס יחיד. אי אפשר באמת ללמוד לשחק הוקי במגרש חצר, גם אם זורקים חמישה שערים בכל משחק עם השכנים. ולהיכנס לחברת קרח רצינית גם בגיל הגן זה די קשה.
בעיה חשובה נוספת היא שאין יותר מדי אתרים כאלה במדינה - בניגוד לברית המועצות בתקופת הזוהר של "פאק הזהב". במיוחד הרחק ממוסקבה וממגורים אחרים עם מסורות הוקי נהדרות. בחלק מבתי הספר הרוסיים העל יסודיים עדיין יש מועדוני הוקי שהגיעו שוב מימי ברית המועצות, שם הם גם מלמדים מעט ואיכשהו כיצד להתמודד עם מקל. חלק מהיתרונות והחסרונות הרבים של שיטה זו מתוארים בפסקה הקודמת, ואין כמעט הבדלים מהם. למעט דבר אחד: בלי ללמוד בבית הספר הזה, שהגעת לבית המשפט מהצד, אתה פשוט לא יכול להיכנס למדור.
צוותי חינוך גופני
ברגע שקבוצות הוקי חצי חובבניות היו קיימות כמעט בכל מפעל תעשייתי, נקראו בהתאם למעמדן כ"קבוצות תרבות גופנית "וראו את חובתן לתמוך גם בקבוצות ילדים בגילאים שונים. יתר על כן, רמתם של האחרונים הייתה כה גבוהה, עד שחבר'ה רבים, שהראו את עצמם טוב במיוחד בטורנירי All-Union Golden Puck, עברו בהמשך לקבוצות מקצועיות יותר ואף צמחו לנבחרת הלאומית של המדינה.
לדוגמא, המאסטר המכובד לספורט איליה ביאקין החל את קריירת ההוקי שלו בשטח הפתוח של המפעל האופטי והמכני אוראל בסברדלובסק, ממנו עבר בגיל בוגר למדי לבית הספר של צוות האדונים של סברדלובסק. "אבטומוביליסט". ומאוחר יותר הוא הפך לאלוף האולימפי בשנת 1988 וזוכה שלוש פעמים באליפות העולם. כיום, בעידן ההתמקצעות המלאה של הוקי קרח, מעבר כזה נראה פנטסטי. יתר על כן, כמעט ולא נותרו צוותי חינוך גופני לא רק ביקטרינבורג של ימינו, אלא גם בארץ.
דיוש
ההזדמנות היחידה והרצינית היחידה ברוסיה להפוך למאסטר אמיתי ומתישהו לצמוח לרמה של שחקן ב- KHL (ליגת ההוקי היבשתית) והנבחרת הלאומית במדינה היא להירשם לבית ספר לספורט לנוער (בית ספר לספורט נוער). לא במקרה אפילו המפורסמים בעבר שחקני נבחרת ברית המועצות הבלתי מנוצחת, אותו איליה ביאקין, מנסים לקחת את בניהם לבתי הספר הללו, ולא להכשיר אותם בכוחות עצמם. האחרון, אגב, לא ממש אמיתי. בכל מקרה, ההיסטוריה של ההוקי העולמי עדיין לא יודעת דוגמאות לאימון עצמאי לחלוטין, מחוץ לקבוצה, של שחקן ברמה גבוהה.
מבוגרים
תיאורטית אפשר להתחיל לשחק הוקי, למשל, באליפות של עיר קטנה בבגרות. אבל למעשה, זה גם כמעט מתחום הפנטזיה.ראשית, מבלי לעשות זאת בילדות, קשה למדי להיות מסוגל לשחק, ולא רק להסתובב במגרש עם מועדון, כפי שמפגינים לעתים קרובות כוכבים מקומיים של עסקי שואו ופוליטיקאים. ושנית, גם בקבוצות חובבים, השחקנים נדרשים למיומנות מסוימת. ומושג ילדותי וצעיר כזה כמו "הקלטה" לא קיים בהם.
