הזכות לארח את המשחקים האולימפיים בקיץ בשנת 1976 הוענקה למונטריאול הקנדית, אשר התחרה ביריבותיה החזקות - מוסקבה ולוס אנג'לס עם ניצחונה. עיר אי קטנה זו, מוקפת במימי סנט. לורנס, קיבל מאות אלפי תיירים בשבועיים של האולימפיאדה.
המשחקים האולימפיים הם ללא ספק אחד האירועים הבינלאומיים השאפתניים ביותר. זה משפיע על כמה תחומים חשובים בחיי האדם ובפעילותו: פוליטיקה, כלכלה וספורט. בירת האולימפיאדה העתידית נבחרה מראש כדי שלעיר יהיה זמן להתכונן לקבלת אורחים. לשם כך יש צורך לא רק לספק להם מתקני לינה וספורט, אלא גם לפתח תוכנית לפעילויות פנאי ולנקוט באמצעים לשיפור הביטחון.
במאי 1970 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי על מקום המשחקים ב -1976. שלוש ערים עמדו על הפרק: מוסקבה, מונטריאול ולוס אנג'לס, ובסדר זה. בירת ברית המועצות הייתה הפייבוריטית ביותר, והתקשורת הרוסית אף מיהרה להכריז על החלטתה החיובית של הוועדה לטובת מוסקבה, אם כי טרם התקבלה החלטה. הצבעת החברים בוצעה בשני שלבים. בסיבוב הראשון לוס אנג'לס הודחה, וכמעט כל קולותיו הגיעו לעיר קנדה. מונטריאול ניצחה עם 41 קולות נגד 28.
למונטריאול היו שש שנים להכין את כל ההכנות הדרושות. נציגי העירייה אמרו כי אולימפיאדת מונטריאול תהיה צנועה ופשוטה "במסורת הגדולה האנושית", כלומר הספורט יבוא במקום הראשון. עד מהרה נאלצתי לשכוח מההבטחה הקולנית. כמעט מיד התברר שהעיר לא תעמוד בתקציב. 310 מיליון הדולרים המתוכננים הביאו לכמעט 20 מיליארד דולר. כדי לקבל סכום זה, נאלצה העיר לקחת הלוואה ענקית, אשר הוחזרה במלואה רק בשנת 2006.
בניית המתקנים האולימפיים התבצעה בתנאים קשים. היו כפור קשה, טעויות של מעצבים הובילו למותם של תריסר עובדים. קבלנים שלא קיבלו את כספם בזמן השביתו מדי פעם. משחקי מונטריאול הפכו ליקרים ביותר בתולדות האולימפיאדה.
