לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה התנועה האולימפית להתפתח. בפרט, בשנות החמישים המדינות הסוציאליסטיות החלו להשתתף באופן פעיל במשחקים. המשחקים האולימפיים בקיץ במלבורן הפכו להצלחה גדולה עבור מדינות אלה.
המקום לאולימפיאדה הבאה נקבע בישיבת ועדת הוועד האולימפי הבינלאומי בשנת 1949 ברומא. ערי מועמדות כללו כמה ערים אמריקאיות גדולות, כמו גם מלבורן, מקסיקו סיטי ובואנוס איירס. מלבורן ניצחה, אך הוחלט להעביר משם תחרויות רכיבה על סוסים. בשל חוקי אוסטרליה, סוסים יצטרכו לעבור הסגר ארוך מדי. לכן, שלב זה של המשחקים נערך בשטוקהולם.
באוסטרליה עצמה, המשחקים הפכו למרכיב של עימות פוליטי. מושל אחת המדינות סירב לממן את חלקו באולימפיאדה. זה סיכן את בנייתם של כמה מהמקומות האולימפיים, אך בסופו של דבר היא הושלמה בזמן.
67 מדינות שלחו את קבוצותיהן למשחקים. מספר המדינות המשתתפות פחת בהשוואה לתחרויות קודמות. כמה מדינות סירבו להשתתף במשחקים מסיבות פוליטיות. מצרים סירבה לייצג את צוותה בגלל הסכסוך סביב תעלת סואץ עם בריטניה. אוסטרליה, כחברה ב חבר העמים הבריטי, נתפסה בעיני מצרים כאויבת. יחד עם זאת, כמה מדינות אירופיות לא הציגו את הספורטאים שלהן בגלל אי הסכמה עם פעולות ברית המועצות בהונגריה, ו PRC לא חלקה את הזכות להשתתף בתחרויות עם טייוואן.
על רקע פוליטי קשה זה, צוות ברית המועצות בכל זאת השתתף במשחקים, בפעם השנייה בתולדותיה. זו הייתה הצלחה אדירה עבור הספורטאים הסובייטים - נבחרת המדינה קיבלה את המקום הראשון בדירוג המדליות הלא רשמיות. מתעמלים סובייטים, גברים ונשים כאחד, הבחינו במיוחד. לדוגמא, לריסה לטינינה זכתה ב -4 מדליות זהב. נבחרת ברית המועצות בכדורגל קיבלה גם זהב.
המקום השני בדירוג הלא רשמי נותר לארצות הברית. בקרב הספורטאים במדינה זו, ספורטאים זכו להצלחה מיוחדת, למשל, בובי מורו, שהפך פעמיים לאלוף האולימפי.
גם אתלטים מאוסטרליה זכו להצלחה משמעותית. נוכל להזכיר גם את המתעמלת ההונגרית אגנס קלטי, שזכתה ב -3 מדליות זהב ו -2 מדליות אולימפיות כסף.
